הבטן לא משקרת: כשהאיום מאלימות במשפחה הופך למציאות שמחייבת עזרה
אלימות במשפחה משנה צורות ונוכחת בכל שכבות החברה, בשגרה ובעת חירום. הפחד, ההכחשה והשתיקה מאפשרים לדפוסים האלה להעמיק ולהסלים. כדי לקטוע את המעגל, חייבים להאמין לנפגעות, לזהות סימנים מוקדמים ולפנות לעזרה.
נ' ישבה מולי, עיניה נעוצות ברצפת המשרד. אשה מרשימה ומטופחת, שפת גופה משדרת חוסר אונים וחשש. היא זעה באי נוחות, מכווצת על הכורסא. הייתה מבולבלת קצת, סיפרה שאינה בטוחה מאיפה להתחיל. כמו תמיד, הצעתי שתתחיל אסוציאטיבית, ומשם דברים יזרמו.
נ' החלה מספרת על נישואיה לרופא מוכר, 4 ילדים משותפים. מבחוץ- אנחנו המשפחה האידיאלית, כך אמרה. גם היא עצמה אישה מרשימה, מנהלת משרד ומשתכרת משכורת מכובדת. היא מספרת כי בעלה נתפס בסביבה כחביב ונעים הליכות. "תמיד עטוף בחברים בבית הכנסת, בעבודה. עם זאת, בבית, הוא אדם אחר. מייד כשדלת הבית נסגרת", כך היא מתארת, שאז מחלחל אליה הפחד ואז "אני הולכת על ביצים לידו. היא לא יודעת בדיוק לשים את האצבע, "הוא לא הרביץ לי, אז אולי אני סתם מגזימה בסדר? תבטיחי שתגידי לי" היא מבקשת ממני.
